04 Oct
04Oct

"ש..לום" אמר דוד שנכנס לבית זה עתה וסגר את הדלת בטריקה, "שלום" חטוף החזירה גם אמו ונאנחה לעצמה, הרי אין טעם להוסיף ולשאול "איך היה היום בישיבה" או "מדוע חזרת בשעה כה מאוחרת כשתפילת ערבית בישיבה מסתיימת בשעה 9 ורבע, אין טעם, הרי את יודעת מראש את התשובה לשאלות מסוג אלה, מן הסתם תגובתו תהיה "הכל בסדר, אין לי כוח לדבר" או לחילופין "עזבי אותי". 'גם היום הוא נראה מהורהר והסתגר בחדרו מיד כשהגיע', ציינה לעצמה והמשיכה להדיח את הכלים המלוכלכים הרבים שהתחרו בקלות בגובהו של הר הכרמל…

'עוד מעט שמוליק יבוא, אדבר איתו על הנושא', הבטיחה לעצמה, 'הרי זה זמן רב שלא שוחחתי עימו בנושא הזה', חשבה האם.

כמה דקות אחרי זה חזר שמוליק בעלה, עייף וחסר סבלנות. משהבינה שאין זה הזמן המתאים לשיחה זו החליטה לותר.

שמוליק נכנס למיטה ושקע בשינה לפני שהספיק להשלים את המשפט "לילה ט…", אח, מתוקה שנת העמל.

שרה נכנסה למיטה אף היא, עייפה מיום ארוך של עבודה, טיפול בילדים, ועבודות הבית. אך שינה היתה ממנה והלאה, דאגותיה על דוידי הטרידו את שלוותה וחוסר הידיעה היכן הוא מסתובב ומה עושה איימו להטריף את דעתה. היא נאחנה אנחה עמוקה והסתובבה לצד השני.

שרה מצאה עצמה באותה תנוחה גם לאחר רבע שעה והחליטה לקום להעיף מבט על הילדים: מוישי, שוקי, תמר, צביקי, ונועה נמו בשלווה. שרה הגיעה לחדרו של דוידי והביטה בו ממושכות, לרגע נדמה היה לה שזהו ילד אחר הישן שם במיטתו.

היא נזכרה בשנים האחרונות איך עוד היה ילד רך וכזה מתוק, היא נזכרה איך היה בוכה בכל פעם שיצאה מבית ולו לדקה אחת, ואיך היה שר בדביקות עם אבא בשולחן שבת. ועכשיו? עכשיו זהו אינו אותו דוידי, עכשיו זהו נער מנותק ומנוכר שלא מעוניין בקירבתם וחי לעצמו חיים מסתוריים, זכר לא נותר מה "סוכריה" שלה, כפי שאהבה לכנותו הרבה. דמעות החלו לזלוג מעיניה והיא מחתה אותם, שרה יצא למרפסת הרימה עיניים לשמיים ואמרה בשקט אך לבה צעק בקול "אוי השם מה יהיה עם דוידי שלי". לבסוף שרה חזרה למיטה ונרדמה.

דוידי לא נרדם, היטב הוא הבחין באמו עומדת בפתח חדרו ומסתכלת עליו, היא חשבה שהוא יושן אך לא. גם אותו הטרידו דברים. רק בלילה יחד עם הכרית הוא הרשה לעצמו להישבר, להתפרק, לשחרר את כל הכאב והחששות והספקות, אחרי יום שלם שהיה צריך לספק לכל החברים את החיוכים המזוייפים האלה, כשהם לקחו שאיפה ארוכה מהסיגרייה בפארק המרוחק מהשכונה. כשהם הסתובבו בקניון וכשהם צפו בסרט בטלפון של אלי, תוך כדי תחרות סמויה ביניהם מי יוציא מפיו את המילה הגסה ביותר, זה אומנם היה כיף, אך לבו הלם באותם רגעים בקצב שלא הכיר מעולם.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.