קורונה

• אבי גוט / 4/4/2020

האמת שכבר כתבו הכל על הקורונה הזאת, וגם אם יש מה להוסיף, אין לי מה לכתוב

יש קטע כזה בסדנאות כתיבה או סתם בכתיבה שאם אין לך מה לכתוב – אז תכתוב את זה, תכתוב אין לי מה לכתוב. שהאצבעות יזוזו, שהדף יתמלא, נקישות על המקלדת, שיהיה טקסט, אז אני כותב שאין לי מה לכתוב, כבר כתבתי את זה.. לא?

לענייננו… יש משהו בתקופה הזאת ששמתי לב שבניגוד לכל אותן תקופות קשות שהיו, הפעם כולם מדברים על שמחה.. כמה זה חשוב וכמה זה מה שנשאר על שמחה ועל אופטימיות.. במובן של תרופה..

אפשר גם לציין שלמשל בזמן מלחמה אדם שישב שם בחדר האטום עם כוס משקה, מנגל, גיטרה, או סתם יזמזם שיר ערש קצבי יחשב למשוגע או גרוע מכך… כרגע זה הדבר הכי טבעי כולם הרי בבית. תשתו, תשירו, תאכלו, תשמחו. אני אוהב את זה. (לא את הקורונה חלילה).

יש עוד משהו מעניין עכשיו כשהכל סגור ומסוכן. יש מפלט בטבע, בייחוד בעונה הזאת עכשיו שזה נהיה אסור, בפינות החמד, בשבילי היערות, אני פוגש אנשים; יש איזה פרצוף של 'הייתי חייב להשתחרר' לא יודע להסביר אבל צאו קצת לטבע, ליער, עכשיו שהכל סגור, זה טוב זה חשוב ולא מדבק אחרים.

באהבה גדולה מאיש אחד שנוהג לכתוב לפני אותה שבת. אז.. שבת הגדול. שבת שלום.